מסלול תשרי- השיא?

ללא ספק הכי קשה ביום כיפור. גם הכי מיוחד. מרגיש כמו הרגעים הקשים ביותר במסלול, כמו שבוע הישרדות. כאילו מישהו בוחן את היכולות שלנו – האם אנו ראויים למשימה.

אך האמת היא שיום כיפור דווקא אינו השיא. השיא הוא בסוכות.

אז מה יש לנו במסלול הזה?
אחרי ההכנות של חודש הרחמים והסליחות, הגענו לראש השנה. בראש כמו בראש מבררים את המטרות, מחליטים על סדרי עדיפויות, מבינים מה חשוב לנו באמת בחיים ומה קצת פחות, מזככים את החזון, מדייקים את נקודות המוצא, ולבסוף מואר בפנינו האופק באור בהיר – לשם בדיוק אני רוצה ללכת.

אל המקומות המדויקים לא מגיעים במקרה.
שבעה ימי הרצה עומדים בפנינו. בימים הללו, בין ראש השנה ליום הכיפורים, שיחד נקראים 'עשרת ימי תשובה', אנו עובדים בצורה מדויקת ביותר. לא קל לעבוד כך. תשומת לב מדוקדקת ניתנת לכל מעשה, לכל דיבור, לכל תגובה ופעולה. בסופו של יום אני צריך לתת דין וחשבון לעצמי האם החזון, המטרות, סדרי העדיפויות, האופק הבהיר אליו הגעתי בראש השנה – האם כל אלה ישימים? האם אני מספיק חזק כדי לעמוד בזה?

אז בא יום כיפור. יום של ניקוי השולחן. יום של מאמץ עילאי טהור. יום של סליחה ומחילה. יום של הזדמנות לפתוח בדרך חדשה לאור מה שקבלתי על עצמי בראש השנה. צריך להתאמץ מאד כדי להאמין בעצמי שהפעם זה ילך ממש טוב. וכשזה הולך – גם השמים אינם גבול.

לאחר תפילת נעילה, מוצאי יום כיפור, יש שתי תחושות חזקות, אולי קצת סותרות: חווית הזיכוך, תחושת הנקיות והטהרה מציפות את הנפש. אך מצד שני הנפש תשושה וקצת חנוקה. שבוע שלם של חשבונות ומחשבות לפני כל מעשה ומילה שיוצאת מהפה, די מתישים בסופו של דבר.

הדרך לצאת מזה היא בעשיה חיובית. פשוט ריפוי בעיסוק. לעסוק ולעסוק בהכנות לסוכות. לבנות סוכה, להכין את ארבעת המינים, לבשל לחג – בלי סוף מעשים טובים שמשחררים את הנפש ומציפים אותה בטוב.

חג סוכות מוציא אותנו החוצה, אל החיים, אל הטבע. מלא אמון, מלא חגיגיות ומלא שמחה. אורחים באין לסוכה, מוארת וירוקה. חוויה פשוטה, אך גם עמוקה מאין כמוה, של התחברות אל החיים, אל המשפחה והחברים, אל הטבע – אל עצמי.

ככה אנחנו רוצים לראות את עצמנו בשיא – שמחים ושלמים. מאמינים בעצמנו ובחיים. מחכים כבר לימי החול שישובו ויתחדשו, כשאנו מלאים כוחות ליצור, לעבוד, לפעול – לפי החזון הטוב, והאופק הבהיר והטהור.